Domenico Starnone

“When had I tamed myself? It had been a lengthy apprenticeship, begun when I was as young as ten, and continued relentlessly throughout my adolescence, when I had discovered to my own terror that I wanted to murder somebody: my father, a sarcastic friend, my professor of Latin and Greek, even a rude passerby. It was not until I was almost twenty that I began to suspect that, along with the repression of my violent impulses, I had repressed everything, even my ability to experience a profound emotion, even my impulse to do good deeds and help others. I had become as good as I had hoped to be, but good with the cautious detachment of one who never indulges in excess.”

“מה שנחשב היו יחסי המשיכה־דחייה המתמשכים שלנו. כאילו הפרזנו בחיבה ההדדית שלנו רק כדי שנוכל לוודא את קיומו של התיעוב ההדדי שלנו. או להפך. כמובן, לא חסרו תקופות מאושרות, שוחחנו על הכול, התבדחנו.”

“כמה דברים מופרכים יכולים להתרחש בראש, לאהוב ולרצות בטובתה כבר בלי להצליח לרצות בטובתה, לרצות ברעתה ולהמשיך לאהוב ולרצות בטובתה.”

“בבקרים הייתי כל כך חלש שהייתי צריך לאזור כוח כדי לעמוד על הרגליים, נאלצתי לדחוק את ירכיי באצבעות, לכופף את החזה קדימה.”

“חוסר העניין שלה נראה כמו שיטה להעניש אותי על חוסר העניין שלי.”

“שבב קטן של חומר חי שהפוטנציאל שלו – כמו אצל כולם – דחוס בהמתנה להתפתחות.”

“אתה לא מסוגל לקחת יוזמה, אני יודעת, אם לא שואבים אותך פנימה בכוח אתה נשאר לעמוד בלי לזוז.”

“מספיק, סליחה, קצת הגזמתי. אני מכירה אותך, אני יודעת שאתה אדם הגון. אבל אני מבקשת ממך, ברגע שתקרא את המכתב הזה, תחזור הביתה.”

“אולי אני צריכה להראות לך את תעודות הלידה שלהם כדי שתתחיל לחשוב בהיגיון?”

“לספר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים.”

“אני מוכרח להגיד דברים כמו שהם, לעומקם, שאם לא כך, למה לכתוב? הסופר צריך להיות חסר בושה ולא זהיר, אחרת מה הטעם? זאת לא אמת ולא ספרות. ספרות לא נועדה לנחם.”