“ראניון עמל על גיבוש הסגנון שלו במשך עשרות שנים, והוא הגיע למשהו שרק סופרים מעטים מצליחים לעשות: ליצור שפה ייחודית משלו, כזאת שאי אפשר לטעות בה, עד כדי כך שזכתה לכינוי משלה – Runyonese ('ראניונזית')... ישנו גם מרכיב נוסף, קצת יותר קשה לתיאור, וזהו התחביר הראניוני המיוחד במינו, הדרך שלו לבנות את המשפטים ואת הפסקאות במין סדר כזה שבסוף תגיע איזושהי 'פואנטה' הומוריסטית. הפואנטה האמיתית, אין צורך לומר, מגיעה תמיד בסוף הסיפור (במקרים רבים – מלאכת מחשבת – ממש במילה האחרונה).”