Czesław Miłosz

“Men will clutch at illusions when they have nothing else to hold to.”

“Language is the only homeland.”

“Not soon, as late as the approach of my ninetieth year, I felt a door opening in me and I entered the clarity of early morning. One after another my former lives were departing, like ships, together with their sorrow. And the countries, cities, gardens, the bays of seas assigned to my brush came closer, ready now to be described better than they were before.”

“Religion used to be the opium of the people. To those suffering humiliation, pain, illness, and serfdom, religion promised the reward of an after life. But now, we are witnessing a transformation, a true opium of the people is the belief in nothingness after death, the huge solace, the huge comfort of thinking that for our betrayals, our greed, our cowardice, our murders, we are not going to be judged.”

“Reality calls for a name, for words, but it is unbearable, and if it is touched, if it draws very close, the poet’s mouth cannot even utter a complaint of Job: all art proves to be nothing compared with action. Yet to embrace reality in such a manner that it is preserved in all its old tangle of good and evil, of despair and hope, is possible only thanks to distance, only by soaring above it--but this in turn seems then a moral treason.”

“מה שמקל ומרפה את אחיזת הספק המכרסמת וממוטטת אינו ודאות מטפיזית חדשה... הוא המגע האנושי – מבטים, תנועות ונגיעות.”

“תודעה חריפה, לא תמיד מוסברת, של חטא, וצורך מתמיד להתוודות. מקורותיה הפסיכולוגיים של תחושת החטא נותרים במידה רבה סתומים – מילוש הוא לא משורר וידויי מהזן הזה, הפסיכולוגי – אבל היבטים אחרים שלה גלויים יותר, אם כי גם הם מכוסים בשכבות עבות של אירוניות, משלים וסתירות פנימיות.”

“האופיום להמונים האמיתי הוא האמונה בלא כלום לאחר המוות - הניחומים העצומים במחשבה שעבור הבגידות, החמדנות, הפחדנות והרציחות שלנו, לא נצטרך לתת את הדין”

“ההיסטוריה והספרות של פולין הישנה... בקווים המיוחדים להן: אנרכיה ותרנית, הומור המפיג מריבות עזות, תחושה של ציבור אורגני, חשד כלפי כל מרות ריכוזית”

“הזמן פוסל ודן לשכחה רק את מעשי ידינו ויצירות רוחנו המתגלים כחסרי תועלת בהקמת בנין הציויליזציה הגדול, מאה אחר מאה”

“אין העבר חתום והוא זוכה למשמעות שמעניקים לו מעשינו המאוחרים”

“עלינו להיות מודעים להיותנו כלואים במעגל נסיוננו שלנו”

“יודע אני רק לחזור, שוב ושוב, על ההודאה האחת, אין עילאית ממנה ושום כוח לא ישווה לה: אני קיים – היא קיימת.”

“נותרתי עם השפע העצום של הדברים הקיימים. ספוג שסובל מפני שאינו יכול לרוות מים, נהר שסובל מפני שהשתקפות העננים והעצים איננה העננים והעצים.”

“אֲנוּסִים מִתּוֹךְ הִשְׁתּוֹקְקוּת אוֹהֶבֶת לְמַהוּת הָאַלּוֹן, פִּסְגַּת הָהָר, הַדַּבּוּר, כּוֹבַע הַנָּזִיר. שֶׁבְּקִיּוּמָם יַקְנוּ תֹּקֶף לְשִׁיר הַהַלֵּל שֶׁלָּנוּ כְּנֶגֶד הַמָּוֶת.”

“מְסַיְּעִים אָנוּ מִתּוֹךְ אַחֲוָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שׁוֹכְחִים אֶת הַטִּינוֹת, מְתַרְגְּמִים זֶה אֶת זֶה לִלְשׁוֹנוֹת אֲחֵרוֹת, אָכֵן חֲבֵרִים בְּצֶוֶת נוֹדֵד.”

“אין הלשון יכולה להיות תמונה ותו לא, מאז ומקדם מפתים אותה ערסול החרוז, החלום, הניגון.”

“הֵיכָן הם, אָנָה הם בָּאים. בּהַק הַיָד, קַו המְרוּצָה, רִשרוּש הַתְלָמִים – לא מִצַעַר אני שואֵל אלא מִתוך הִרהוּר.”

“הַצַד השָוֶה לַכּׂל היה התשוּקָה. אִלוּ רק היְתָה שלי. אבל מה פִּתְאׂם.”

“לְהִתָּקֵל בְּקִיר אֶבֶן וּלְהָבִין שֶׁהַקִיר הַזֶּה לֹא יָזוּז, חֶרֶף תַּחֲנוּנֵינוּ.”