Bruno Schulz

“The feeling of loathing had as yet no permanence or strength in the dog’s soul. The newly awakened joy of life transformed every sensation into a great joke, into gaiety. Nimrod kept on barking, but the tone of it had changed imperceptibly, had become a parody of what it had been - an attempt to express the incredible wonder of that capital enterprise, life, so full of unexpected encounters, pleasures, and thrills.”

“התפאורה היא העיקר בסיפוריו של שולץ והמעשה נועד רק לפתוח סדק לתפאורה העשירה, הצבעונית, שהיא היא תכלית הסיפור.”

“אם אין לו לאדם ביטחון עצמי ואמונה — טוב לו מאוד לקבלם מזרים, אם כי אין זה תחליף מלא. לי חסר אולי לא העדר אמונה בכשרונותי, אלא משהו כללי יותר: אמון בחיים, ביטחון בגורל, אמונה שהקיום נוטה לי חסד בסופו של דבר.”

“עכשיו השמחה גורשה מחיינו, ובלי שמחה, בלי תוספת קטנה של שמחה — איני יודע ליצור.”

“הייתי רוצה להתבטל, לא לעשות דבר, לשוטט — לשׂבוע קצת נחת מן הנוף, מן הרקיע הפתוח אל עולמות נצחיים בשפע ענניו לפנות ערב. אולי אז היתה חוזרת אלי המנגינה, אולי הייתי נשטף שוב בגל של פרוזה.”

“אותם מראות מוקדמים קובעים לאמנים את גבולות יצירתם. היצירה שלהם היא דדוקציה של הנחות מוכנות מראש. אחר כך כבר אינם מגלים שום דבר חדש, ורק ממשיכים ללמוד כדי להיטיב להבין את הסוד שהופקד בידיהם בהתחלה ויצירתם איננה אלא פרשנות בלתי פוסקת, ביאור של הפסוק האחד והיחיד שניתן להם.”

“כל הלוך רוח, אם מעמיקים לעקוב אחריו, מוביל אותנו דרך מְצרִים ותעלות מילים אל מיתולוגיה כלשהי.”

“הסתכלתי בך בעוגמת נפש מרדנית, והתמלאתי תחושות נקמה והערצה בעת ובעונה אחת.”

“מאחר שאבא לא היה נטוע בלבה של אישה כלשהי, הוא גם לא הצליח להיות נטוע בשום מציאות, ותמיד ריחף בשולי החיים, במחוזות מציאותיים למחצה, באזורי הספר של הקיום.”

“העיניים האלה הביטו בי, ראו אותי ולא ראו כלל. אלה היו כדורים מתפקעים, מאומצים בדרגת הכאב הגבוהה ביותר, או בחדווה פראית של השראה.”

“ההסתעפות הרחוקה ביותר של החצר, האחרונה, כלואה בין האורווה, בית הכיסא והקיר האחורי של הלול – שלוחה ללא מוצא.”

“שם הוא כבר לא היה בוסתן, אלא התקף של טירוף, התפרצות זעם, עזות מצח והוללות.”

“רק פה־ושם נראה אדם בודד, מתכופף תחתיה ונרעד, נאחז בפינה של בניין.”

“לא תלך היום לבית הספר, אמרה אמא בבוקר. יש סערה נוראית בחוץ.”

“היה שם גן גדול, פרוע, ותיק; עצי אגס גבוהים, עצי תפוח משתרגים.”

“מלוא הגאוגרפיה התכולה של עננים ויבשות מפליגות.”

“הבקענו פרצה, פתחנו חלון לשמש.”

“On those luminous mornings Adela returned from the market, like Pomona emerging from the flames of day, spilling from her basket the coloful beauty of the sun –the shiny pink cherries full of juice under their transparent skins, the mysterious apricots in whose golden pulp lay the core of long afternoons. And next to that pure poetry of fruit, she unloaded sides of meat with their keyboard of ribs swollen with energy and strength, and seaweeds of vegetables like dead octopuses and squids–the raw material of meals with a yet undefined taste, the vegetative and terrestrial ingredients of dinner, exuding a wild and rustic smell.”

“After tidying up, Adela would plunge the rooms into semidarkness by drawing down the linen blinds. All colors immediately fell an octave lower, the room filled with shadows, as if it had sunk to the bottom of the sea and the light was reflected in mirrors of green water–and the heat of the day began to breathe on the blinds as they stirred slightly in their daydreams.”

“...."the sound of a barrel organ rising from the deepest golden vein of the day; two or three bars of a chorus, played on a distant piano over and over again, melting in the sun on the white pavement, lost in the fire of high noon.”